כשהגיטרות החזירו מכה. כשהמחתרת הפכה למיינסטרים ושברה את עצמה בתהליך. Nirvana, Blur, Portishead, Radiohead, הדור שסירב לשחק לפי הכללים.
Kurt Cobain אמר ש-Smells Like Teen Spirit הוא ניסיון לכתוב שיר של Pixies. זה כל מה שצריך לדעת.
Kurt Cobain לא רצה להיות קול של דור. זה בדיוק מה שהפך אותו לכזה. Nevermind שינה את הרדיו בלילה אחד.
Beth Gibbons שרה כאילו היא הדבר האחרון שנשאר. Dummy, אלבום שמרגיש כמו 3 בלילה בכל שעה.
המציאו ז'אנר. Blue Lines שינה את מה שמותר לאלקטרוניקה לעשות. Teardrop, השיר שלא עוזב.
Trent Reznor לקח את ה-Industrial של שנות ה-80 ועשה אותו אישי ומכאיב. The Downward Spiral, מאסטרפיס.
Chris Cornell, הקול הכי טוב שיצא מסיאטל. Black Hole Sun. Superunknown. הכבד מכולם.
Jarvis Cocker כתב על מעמד הביניים הבריטי עם אכזריות ורוך בו זמנית. Common People, ההמנון של הדור.
Loveless, האלבום שעלה מיליון דולר להקליט ושבר את חברת התקליטים. קיר גיטרות שמרגיש כמו שמיכה.
התחילו כלהקת Grunge. הפכו למשהו שאין לו שם. OK Computer, האלבום שחזה את העתיד.
Damon Albarn כתב שירים על אנגלים רגילים. Girls and Boys, Song 2, Beetlebum.
ה-Black Album, 30 מיליון עותקים. Enter Sandman, Nothing Else Matters.
Brett Anderson ו-Bernard Butler. Dog Man Star. הרומנטיקה החדשה של לונדון.
Eddie Vedder, Ten, Alive. 13 מיליון עותקים. שרדו את הגראנג'.
Firestarter, Breathe, Fat of the Land. Keith Flint, אייקון.
"I'd rather be dead than cool."
לא תנועה, תגובה. לתסריטים כתובים מראש, לתרבות הצריכה, למוזיקה המלוטשת של שנות ה-80. Nirvana, Pearl Jam, Soundgarden, Alice in Chains, ארבעה קולות שונים, צליל אחד.
התגובה הבריטית ל-Grunge האמריקאי. Blur נגד Oasis, המלחמה שסיקרה כל עיתון. אנגלים שכתבו על אנגלים, וכולם הקשיבו.
בריסטול, לא לונדון. אלקטרוניקה עם נשמה. Hip-Hop שלא ממהר לשום מקום. Massive Attack, Portishead, Tricky, הסאונד של 3 בלילה.
Nirvana הושפעה מ-Pixies ומ-The Cure. Nine Inch Nails המשיכו את Depeche Mode. Portishead לקחו את ה-Darkwave ועשו אותו Trip-Hop. שנות ה-90 לא התחילו ב-1990, הן התחילו ב-1980.
→ חזרה לשנות ה-80