Dead Can Dance — מעבר לז'אנרים. Lisa Gerrard ו-Brendan Perry — שני אוסטרלים שעברו ללונדון ויצרו עולם מוזיקלי חסר גבולות. מוזיקה ים-תיכונית, קלטית, ביזנטית, אפריקאית — הכל ביחד. The Host of Seraphim שנוי בפסקולים. Into the Labyrinth. אנשים מגדירים אותם אחרת — הם לא.
Dead Can Dance נחשבת לאחת הלהקות הייחודיות ביותר שקמו בשנות ה-80, בגלל שסירבה מהיום הראשון להיכנס לשום ז'אנר — ויצרה מוזיקה שמשלבת פולקלור ים-תיכוני, מוזיקה קלאסית מוקדמת, אפרו-ביט ו-Dark Wave ברצף אחד חסר גבולות.
Lisa Gerrard (נולדה 12 באפריל 1961 ב-Melbourne) ו-Brendan Perry (נולד 17 ביוני 1959 בלונדון, גדל ב-Auckland ו-Sydney) נפגשו במלבורן. ב-1981 עברו ללונדון והחלו לפעול. Ivo Watts-Russell מ-4AD שמע את הדמו וחתם אותם מיד — בלי לשמוע הופעה חיה.
Dead Can Dance (1984) — הדביוט — עוד קשור ל-Post-Punk. אבל כבר ב-Spleen and Ideal (1985) ברור שמשהו אחר קורה: כלים מימי הביניים, שירה גרגוריאנית, גיטרה קלאסית. Gerrard פיתחה שפה קולית משלה — שנקראת לעיתים "glossolalia" — דומה לאבוריג'ינית, ים-תיכונית, בלתי מזוהה.
Lisa Gerrard שרה ב"glossolalia" — שפה שהיא המציאה, מבוססת על צלילים שנשמעו לה "אמיתיים" מגיל ילדות. לא אנגלית, לא שפה מוכרת — אבל מועברת רגשית בצורה שעוקפת את האינטלקט. הקול שלה שנוי ב-Gladiator (הנס צימר, 2000) — ופסקולים רבים אחרים. הצלחתה הסולית מוכיחה שהקול הוא מעבר לכל ז'אנר.
Gerrard ו-Perry לא היו זוג רומנטי — שיתוף פעולה יצירתי טהור. Perry חי באירלנד, Gerrard באוסטרליה. ממשיכים לשתף פעולה לסירוגין.