הפוסטרים שתלינו על הקיר

// איפה קנינו את הפוסטרים

המקור הראשון היה חנות התקליטים. לצד התקליטים והקסטות, היו שם מעמדי פוסטרים מגולגלים שאפשר היה לדפדף בהם כמו בספר ענק. פוסטר גדול היה השקעה · לפעמים דמי כיס של שבוע שלם, אבל הוא היה שווה כל שקל כשנתלה מעל המיטה.

המקור השני, והזמין יותר, היה המגזינים. עיתוני נוער כמו "להיטון" ומגזינים לועזיים שהגיעו לישראל היו מגיעים לא פעם עם פוסטר מרכזי מקופל · הדף הכפול שכולם חיכו לו. קורעים בזהירות לאורך הקיפול, מיישרים את הקמטים, ותולים. חלק מהפוסטרים הכי אהובים היו בכלל דפים שנקרעו מתוך מגזין ולא נקנו בנפרד.

// אמנות התלייה

לתלות פוסטר היה מקצוע. סלוטייפ בפינות היה הפתרון המהיר, אבל הוא הצהיב עם הזמן והשאיר סימנים. הנועזים השתמשו בנעצים, שהשאירו חורים קטנים בקיר ובפוסטר. המקצוענים גילו את הבלוטק · אותו חומר הדבקה כחלחל שאפשר ללוש באצבעות, שהחזיק בלי חורים והשאיר כתם שמן קטן שנשאר על הקיר שנים.

ואז הגיעה השאלה הגדולה: איפה לתלות. מעל המיטה היה המקום המכובד ביותר, שמור לאמן האהוב באמת. דלת הארון, פנים דלת החדר, התקרה מעל המיטה · כל משטח פנוי היה הזדמנות. עם הזמן הקיר הפך לקולאז' שכבתי, שבו פוסטרים חדשים כיסו חלקית את הישנים, כמו שכבות של גיל.

// הקיר כהצהרת זהות

הקיר לא היה סתם קישוט · הוא היה הצהרה. מי שתלה פוסטר של להקת רוק כבדה שידר משהו אחר ממי שתלה כוכב פופ, וזה שכיסה קיר שלם באמן אחד הכריז על נאמנות מוחלטת. כשחבר היה נכנס לחדר בפעם הראשונה, הקיר סיפר עליך את הכל עוד לפני שאמרת מילה.

וכשעברת דירה, או כשגדלת והחלטת שהגיע הזמן, הורדת הפוסטרים הייתה טקס בפני עצמו. מתחת לכל פוסטר היה ריבוע של צבע קיר שלא דהה, מפה של כל מה שתלית פעם. הקיר החשוף, עם הריבועים הבהירים והכתמים של הבלוטק, היה השריד האחרון של תקופה שלמה.