שחור הוא לא צבע. שחור הוא הצהרה. הגות' לקח את הרומנטיקה של המאה ה-19, הוסיף אייליינר, שיער מרומם וד"ר מרטינס, ויצר את הלוק הכי מזוהה בהיסטוריה של המוזיקה. Siouxsie Sioux הגדירה את הסטנדרט: עיניים מצוירות כמו קליאופטרה, שפתיים כהות, תכשיטים כסופים. Robert Smith הלך לכיוון אחר: שפתון אדום מרוח, שיער כאוטי, חולצות מעוכות. שניהם היו מושלמים.
אם הגות' אמר שחור, הסינת'-פופ אמר עור. Martin Gore של Depeche Mode הפך את הבונדג' לפופ. Gary Numan התלבש כמו אנדרואיד. Visage ו-Steve Strange הפכו את הלילה הלונדוני למסיבת תחפושות פוטוריסטית. הסטייל היה מונוכרומטי, מינימלי וחד. חליפות שחורות, חולצות עור, שיער שטוח עם ג'ל, ואקססוריז ממתכת.
ניו ווייב היה הכי צבעוני, הכי נועז, הכי "MTV". שנות ה-80 כפי שהעולם זוכר אותן. ז'קטים אוברסייז עם כתפיים מרובעות, עניבות דקות, שיער גבוה ומפולסקל, ומשקפי Ray-Ban Wayfarer. Duran Duran נראו כמו דוגמנים ביאכטה. Spandau Ballet כמו גנגסטרים אלגנטיים. A Flock of Seagulls נזכרים בעיקר בשיער.
ניו רומנטיק היה הקיצוניות ההפוכה מפאנק. במקום קרעים ואנרכיה, הגיעו בדים יקרים, איפור תיאטרלי, ותסרוקות שלקח שעה לבנות. מועדון הבליץ בלונדון היה הבית. Steve Strange עמד בדלת והחליט מי מספיק מעוצב כדי להיכנס (דיוויד בואי נכנס, מיק ג'אגר לא). Boy George הפך את האנדרוגיניות לפופ מיינסטרימי. Adam Ant חיבר פיראטים עם פאנק. Spandau Ballet לבשו חליפות שנראו כמו מלכי רנסאנס.
פוסט-פאנק לא ניסה להרשים. הוא ניסה לשרוד. אפור, חום, שחור. מעילי טרנץ', סוודרים ישנים, ג'ינס ישר, מגפי עבודה. Ian Curtis התלבש כמו פקיד בנק שלא ישן שלושה ימים. Ian McCulloch כמו פושע קולנועי צרפתי. הסטייל היה מינימליסטי, פונקציונלי, אנטי-פאשן. הלבוש לא אמר "תראו אותי". הוא אמר "תשאירו אותי לבד".
הסצנה הישראלית ייבאה את הלוק מלונדון ומנצ'סטר, אבל התאימה אותו לאקלים ולתקציב. מועדון הפינגווין ברחוב דיזנגוף היה המרכז. שיער שחור מרומם, עור (בחום ישראלי), אייליינר, ומה שאפשר היה להשיג. הסגנון היה DIY מוחלט. אנשים התפרו בגדים, צבעו ביד, וחיפשו רפרנסים בעותקים מיובאים של NME ו-The Face.