בשנות ה-70 בנתה המוזיקה המזרחית תעשייה עצמאית, מחוץ לרדיו הממסדי. ולא במקרה.
הקסטות, והחומה
בשנות ה-70 בנתה המוזיקה המזרחית תעשייה עצמאית, מחוץ לרדיו הממסדי. ולא במקרה.
בתל אביב שלטה משפחת ראובני משכונת התקווה. בחנות למוצרי חשמל שפתחו בראשית העשור, האחים מאיר ואשר החלו למכור קסטות שעליהן הקליטו מוזיקה תורכית ויוונית מתקליטים.
את מה שהרדיו סירב להשמיע, הם הפיצו דרך התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. ההקלטות היו זולות. ומשם, לכל המדינה. כך נולד המונח "מוזיקת קסטות".
במקביל הפיקה רשות השידור את "פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח", בשמו הרשמי "למנצח שיר מזמור". הוא נערך 13 פעמים, בין 1971 ל-1982, ופעם נוספת ב-1985. הוגהו ומפיקו: יוסף בן ישראל, מנהל מחלקת התרבות של הרשות.
1971
הפסטיבל הראשון
אנריקו מסיאס, זמר אורח
לפי דרישת מנהל הטלוויזיה דאז, התחרות שודרה תחילה במסגרת שעות השידור בערבית. בעקבות מחאה הועברה לשעות צפיית השיא, בשידור חי.
הביקורת
"גטו מוזיקלי"
מזמרים מזרחים
הביקורת החריפה על הפסטיבל הגיעה דווקא מזמרים וחובבי זמר מזרחי, שראו בו עוד גטו, כמו תוכניות הרדיו שיוחדו לסגנון.
מי שנשאר בחוץ
"זמרי קסטות"
כינוי גנאי
בן ישראל ראה מוזיקאים מסוימים כלא ראויים. הם כונו בזלזול "זמרי קסטות", בניגוד לזמרים ה"איכותיים" שיצירותיהם הופצו בתקליטים.
הפסטיבל התהדר במנצחים ומעבדים מהמיינסטרים, כמו משה וילנסקי, ובמבצעות כמו ירדנה ארזי.
הרגע שסימן את השבירה הגיע רק ב-1982, כשזוהר ארגוב ביצע את "הפרח בגני", שכתב אביהו מדינה ועיבד ננסי ברנדס, וזכה במקום הראשון. לא בשנות ה-70.
ומחלוקת מחקרית. חוקרי תקשורת טוענים שהמוזיקה המזרחית נדחקה למשבצות ייעודיות ברדיו. חוקר ההיסטוריה שלומי רוזנפלד חולק, וטוען שקול ישראל השמיע שירים מזרחיים לא פחות מאשר מערביים, ושהתחנה שיקפה טעמי קהל. הוויכוח פתוח.