שנות ה-70 לא נגמרו. הן התפתחו. הפאנק הוליד את הפוסט-פאנק. הגלאם הפך לניו רומנטיקס. הדיסקו נתן השראה לסינת'-פופ. והאלקטרוניקה של Kraftwerk שינתה הכל.
שנות ה-70 היו העשור הכי מגוון ופורה בתולדות המוזיקה הפופולרית. בעוד ששנות ה-60 הולידו את הרוק המודרני ושנות ה-80 לקחו את הטכנולוגיה קדימה, שנות ה-70 הן המקום שבו הז'אנרים התפצלו, התנגשו, והולידו את כל מה שבא אחריהם.
הפרוגרסיב רוק של Pink Floyd, Yes ו-Genesis דחף את גבולות המוזיקה הפופולרית לכיוון אמנות. Dark Side of the Moon (1973) נשאר ברשימת המצעדים 937 שבועות. הגלאם רוק של David Bowie ו-T.Rex שבר מוסכמות מגדריות והוליד חזות שהשפיעה על כל דבר שבא אחריה.
ב-1976 הפאנק פרץ מלונדון עם Sex Pistols ו-The Clash, ומניו יורק עם Ramones ו-Talking Heads. הפאנק לא רק שינה את המוזיקה אלא הוליד את הניו וייב, הפוסט-פאנק, והגות' שישלטו בשנות ה-80. במקביל, הדיסקו של Bee Gees, Donna Summer ו-Gloria Gaynor מילא את רחבות הריקודים והשפיע ישירות על האלקטרוניקה של שנות ה-80.
Kraftwerk מגרמניה המציאו את המוזיקה האלקטרונית המודרנית. בלי Trans-Europe Express (1977) ו-The Man-Machine (1978), לא היו Depeche Mode, Pet Shop Boys, או שום סינת'-פופ. הם הגשר האמיתי בין שנות ה-70 לשנות ה-80. מי שרוצה להבין את מוזיקת שנות ה-80 חייב להכיר את שנות ה-70. הכל התחיל כאן.