הגשר בין רוק לאלקטרוניקה. ביטים כבדים, סמפלים מטורפים, ואנרגיה של ריייב. הסאונד ששלט ב-Glastonbury ובפסקול של Trainspotting.
Big Beat צמח מתרבות המועדונים הבריטית באמצע שנות ה-90. הוא לקח את הביטים של ההאוס והטכנו והוסיף להם גיטרות, ברייקביטים כבדים, וסמפלים מפאנק וסול.
Fat of the Land של The Prodigy (1997) הגיע ל-#1 ב-US וב-UK באותו שבוע. Fatboy Slim מילא את Brighton Beach ב-250,000 איש. זה היה ריייב בזרם המרכזי.
ביג ביט הוא ז'אנר אלקטרוני שמבוסס על ברייקביטס כבדים ומעוותים, בקצב של 100 עד 140 פעימות לדקה, קווי TB-303 שנשמעים כמו אסיד האוס, ולופים כבדים מתקליטי פאנק, סול, ג'אז ורוק משנות ה-60 וה-70.
המונח עצמו הוא בעצם מיחזור. ב-1989 טבע Iain Williams מהצמד Big Bang את הביטוי "big beat" לתיאור הסגנון של הלהקה שלו. ולפני כן, בגוש המזרחי של שנות ה-60, "ביג ביט" תיאר בכלל רוקנרול · כי המילה "רוקנרול" לא אושרה על ידי השלטונות.
הקישור למשמעות המודרנית הגיע דרך Norman Cook (Fatboy Slim) ו-Damian Harris, בעל הלייבל Skint, שהפעילו את מועדון Big Beat Boutique בברייטון בימי שישי, בין 1995 ל-2001.
במקביל, הלייבל Heavenly הפעיל בלונדון את ה-Sunday Social, עם The Chemical Brothers כדי-ג'יים תורנים. המונח נדבק, והוחל על Bentley Rhythm Ace, Lionrock, The Crystal Method, Death in Vegas ו-Propellerheads.
השיא: 1995 עד 1999. Dig Your Own Hole של The Chemical Brothers ו-You've Come a Long Way, Baby של Fatboy Slim. מ-2001 הז'אנר דעך במהירות.