שנות ה-80 נגמרו אבל הסינתיסייזר לא מת. Depeche Mode הפכו לאחת הלהקות הגדולות בעולם, Pet Shop Boys המשיכו למכור מיליונים, ו-Bjork המציאה הכל מחדש.
בזמן ש-Grunge ו-Britpop דחפו גיטרות קדימה, Depeche Mode הוציאו את Songs of Faith and Devotion (1993) והגיעו ל-#1 US ו-UK. Devotional Tour מכר אצטדיונים.
Pet Shop Boys המשיכו עם Very (1993) ו-Bilingual (1996). Bjork לקחה את הסינת' למקומות שאף אחד לא דמיין. Garbage של Shirley Manson חיברו סינת'-פופ עם אלטרנטיבי.
בתחילת שנות ה-90 נדמה היה שהסינתסייזר הפסיד. גראנג' ובריטפופ דחפו גיטרות קדימה, והעיתונות הכריזה על מות הסינת'פופ.
זה לא קרה. Depeche Mode הוציאו את Songs of Faith and Devotion ב-1993, אלבום שהכניס גיטרות וגרוב לתוך השפה שלהם, ופירק אותם כמעט לחלוטין בדרך.
Pet Shop Boys המשיכו למכור מיליונים. Björk, שיצאה מ-The Sugarcubes, המציאה את עצמה מחדש כאמנית סולו והוכיחה שאלקטרוניקה יכולה להיות אישית וקיצונית בו זמנית.
הכלי עצמו כבר לא היה שנוי במחלוקת. ה-Yamaha DX7 נמכר במעל 200,000 יחידות בין 1983 ל-1989, וב-1986 הוא שימש ב-40 אחוז מהסינגלים שהגיעו למקום הראשון ב-Billboard Hot 100. הסינת' כבר לא היה עתידני. הוא היה תשתית.
והייתה עוד סיבה, טכנית. הסינתסייזרים של שנות ה-90 כבר לא היו יקרים ולא נדירים. ה-Minimoog נמכר בכ-12,000 יחידות במשך 11 שנים. ה-DX7 מכר יותר מפי חמישה עשר, בשש שנים.
מה שהיה ב-1970 כלי נדיר של 28 מוזיקאים בעולם, הפך בשנות ה-90 לפריט סטנדרטי בכל חדר חזרות. הסינת'פופ לא שרד למרות הזמינות. הוא שרד בגללה.