Beth Gibbons שרה כאילו היא הדבר האחרון שנשאר. Geoff Barrow לקח sample של James Bond ושם אותו מתחת לקול הזה. התוצאה: Dummy, האלבום שמרגיש כמו 3 בלילה בכל שעה ביממה. Mercury Prize 1995. 2 מיליון עותקים.
Geoff Barrow עבד כעוזר הקלטה ב-Coach House Studios. Beth Gibbons שרה בפאבים. Adrian Utley ניגן גיטרה Jazz. שלושתם נפגשו ויצרו משהו שלא היה לו שם.
Sour Times, Glory Box, Roads, Wandering Star. Mercury Prize. 2 מיליון עותקים. האלבום שהגדיר את ה-Trip-Hop, יחד עם Blue Lines של Massive Attack.
All Mine, Over, Western Eyes. יותר אפל, יותר אורכסטרלי. פחות מפורסם מ-Dummy, לא פחות טוב. הם ניסו לברוח מהצל של הדבוט.
Silence, The Rip, Machine Gun. 11 שנה שתיקה. חזרו עם אלבום ניסיוני וכועס. Pitchfork: 9.0. הביקורת נדהמה.
Sour Times, Glory Box, Roads, Wandering Star. 2 מיליון עותקים. האלבום שהגדיר Trip-Hop. Beth Gibbons, הקול שלא עוזב.
All Mine, Over, Western Eyes. יותר אורכסטרלי. יותר אפל. לא פחות טוב.
Silence, The Rip, Machine Gun. 11 שנה שתיקה. חזרו כועסים ונסיוניים. Pitchfork 9.0.
Portishead ספגו את ה-Melancholy של The Cure, את ה-Hip-Hop של New York, ואת ה-Film Noir של הוליווד שנות ה-50-60. Geoff Barrow אהב את Public Enemy ואת Massive Attack. Beth Gibbons אהבה את Nina Simone ואת Nick Drake. יחד הם יצרו את הגרסה הכי עצובה של שנות ה-90, ומי שאוהב Depeche Mode ו-The Cure ימצא אצלם בית.
Trip-Hop הוא ז'אנר שנוצר בבריסטול בתחילת שנות ה-90. הוא משלב Hip-Hop איטי, Downtempo, Jazz ו-Soul. Massive Attack, Portishead ו-Tricky הם שלוש הלהקות המייסדות.
Beth Gibbons שרה בסגנון שמזכיר גברת מוזיקת Blues ותיקה, עמוק, כואב, ואינטימי. בשילוב עם ה-Sampling הקינמטי של Geoff Barrow, היא יצרה קול שלא ניתן לחקות.
פרס מוזיקלי בריטי יוקרתי שניתן מדי שנה לאלבום הטוב ביותר. Portishead זכו בו על Dummy ב-1995, אחד השיאים בתולדות הפרס.
הסאונד האפל, המלנכולי והאטמוספרי של Portishead הוא הגשר הטבעי בין The Cure ו-Depeche Mode של שנות ה-80 לבין ה-Trip-Hop של שנות ה-90.