ב-2 במאי 1989, The Cure הוציאו את האלבום השמיני שלהם. Robert Smith היה בן 30, שמן, מדוכא, ובטוח שזה יהיה האלבום האחרון של הלהקה. חברת התקליטים רצתה פופ. הלהקה רצתה הפסקה. Smith רצה לעשות את האלבום הארוך, האפל והכי שאפתני שאפשר. הוא עשה Disintegration.

72 דקות של התפוררות

Disintegration הוא אלבום של 72 דקות ו-12 שירים. זה אלבום ארוך. ב-1989, כשרוב האלבומים היו 40-45 דקות, זו הייתה הצהרה. Smith התעקש: "אני רוצה שזה ירגיש כמו שקיעה שלא נגמרת." התוצאה היא אלבום שבו כל שיר בנוי בשכבות של גיטרות, סינתיסייזרים ומהדהדים, שמתערבלים לתוך ערפל סאונד ענק.

הגיטרות של Smith, Porl Thompson, Roger O'Donnell ו-Boris Williams יוצרות קיר צליל שדומה ל-Shoegaze (שעוד לא המציאו את השם). הקלידים מוסיפים שכבות של מלנכוליה. והשירה של Smith, תמיד קצת מעוותת, תמיד קצת שבורה, נשמעת כמו מישהו שמדבר אליך מתוך חדר סגור.

השירים שכולם מכירים

Pictures of You7:24 · הפתיחה. גיטרה שמהדהדת 90 שניות לפני שהשירה מתחילה.
Lovesong3:29 · השיר הכי קצר ופופי. Smith כתב אותו כמתנת חתונה לאשתו.
Lullaby4:08 · הסינגל הראשון. #5 UK. חלום בלהות על עכביש.
Fascination Street5:16 · הגרוב. הבאס של Simon Gallup. הכי קרוב ל"רוק" באלבום.
Prayers for Rain6:05 · 6 דקות של ירידה לתהום. השיר הכי אפל באלבום.
Disintegration8:18 · שיר הכותרת. 8 דקות שמתפוררות לאט.

למה דווקא האלבום הזה

יש אלבומים שמכרו יותר (Thriller). יש אלבומים שהשפיעו יותר על המוזיקה (Nevermind). יש אלבומים יותר ניסיוניים (Low). אבל Disintegration עשה משהו שאף אלבום אחר לא עשה באותה רמה: הוא תפס רגש אנושי ספציפי ונתן לו 72 דקות של קיום.

הרגש הזה הוא תערובת של נוסטלגיה, אובדן, יופי שנמס בין האצבעות, ורגע שאתה יודע שלא יחזור. לא עצב. לא דיכאון. משהו יותר עדין. הרגע שבו אתה מסתכל על תמונה ישנה ומבין שהזמן עבר ואתה לא יכול לחזור.

"I never said I was deep, but I am profoundly shallow. My lack of knowledge is vast, and my command of the English language is limited." - Robert Smith, 1989

זה בדיוק מה שעושה את Smith כל כך אפקטיבי. הוא לא מנסה להיות עמוק. הוא מנסה להיות כנה. והכנות הזו, מעורבבת בגיטרות ענקיות ובתסרוקת כאוטית, יצרה אלבום שאנשים שומעים כבר 37 שנים ועדיין מרגישים משהו.

ההשפעה: מי שמע ולמד

Radiohead הקליטו את The Bends (1995) אחרי שהמפיק John Leckie אמר להם "תקשיבו ל-Disintegration." Smashing Pumpkins לקחו את קירות הגיטרה. Mogwai ו-Sigur Ros לקחו את האורך ואת הסבלנות. Interpol ו-Editors לקחו את הטון. Deftones מכירים את הלוק. כל להקת Shoegaze ו-Dream Pop שנולדה אחרי 1989 חייבת משהו לאלבום הזה.

ואם עדיין לא שמעתם

שימו אוזניות. תכבו את האור. תתחילו מ-Plainsong (השיר הראשון). תנו ל-72 הדקות לעבור בלי הפסקה. אל תקראו מסרים. אל תחליפו שירים. זה אלבום שדורש את הזמן שלכם. ובתמורה הוא ייתן לכם משהו שספוטיפיי לא יודע להמליץ עליו.