אלבום אחד. הוא נחשב לרגע שבו הפופ העולמי חדר אל תוך הזמר העברי, ובעקבותיו שינתה המוזיקה הישראלית את פניה.
הסיפור
שלישייה: שמוליק קראוס, אריק איינשטיין ג'וזי כץ ואריק איינשטיין.
קראוס הלחין את כל שירי האלבום. הוא לא הלחין רק טקסטים של איינשטיין, אלא לקח משוררים: "הבובה זהבה" של מרים ילן שטקליס, "ילדה קטנה" של חיים חפר, ו"חייל של שוקולד" של חנוך לוין.
בעטיפת האלבום: איינשטיין מעשן סיגריה, קראוס אומר לו משהו, וג'וזי כץ מחבקת אותו מאחור ומביטה אל המצלמה.
עד אז שלטו הלהקות הצבאיות ושירי המדורות. ההרכב הזה הציץ מעבר לגבם, וחצה את הים בדרך למערב.
ב-1968 הם הקליטו בלונדון, לקראת אלבום שלם באנגלית שלפי החוזה היה אמור לצאת. הוא לא יצא. איינשטיין התגעגע הביתה ועזב ראשון.
קראוס וכץ נשארו בלונדון והופיעו באנגלית עם שירים חדשים שכתב ראלף מרפי, חלקם על פי לחנים קיימים של הלהקה. ההופעות לא נמשכו זמן רב.
לחנים שנועדו לאלבום השני הוקלטו לבסוף על ידי איינשטיין לבדו: "בית הערבה", "ארץ ישראל", "כשאת בוכה את לא יפה" ו"אצו רצו גמדים".
ב"מצעד המומחים" של ישראל היום (2018) דורג האלבום במקום השני מבין כל האלבומים הישראלים.
בהצבעת הקהל של mako, רשת ג' ומעריב (2011) הוא דורג במקום השישי. במקום הראשון: "שבלול".