ניופורט
עד קיץ 1965 היה בוב דילן פני הפולק האקוסטי. גיטרה, מפוחית, וטקסטים שנחשבו טהורים. הרוקנרול החשמלי נתפס בעיני הטהרנים כבידור זול להמונים.
ב-25 ביולי הוא עלה לבמת פסטיבל הפולק בניופורט בג'ינס שחור, מגפיים שחורים ומעיל עור, ובידיו פנדר סטרטוקסטר.
מאחוריו: אל קופר ונגנים מלהקת הבלוז של פול באטרפילד. הם פתחו ב"Maggie's Farm".
ניגנו שלושה שירים בלבד, ועזבו את הבמה. דילן חזר עם גיטרה אקוסטית שאולה, וסיים ב-"It's All Over Now, Baby Blue".
הניו יורק טיימס דיווח שדילן קיבל בוז מטהרני הפולק, שראו בחידוש כפירה. ובאותה הקלטה נשמעים גם בוז וגם תשואות, כבר מהתיבות הראשונות.
לא, סיגר לא ניסה לחתוך את הכבלים
אחד ממנהלי הפסטיבל, שהיה נוכח והאזין להקלטה ב-2002, כינה את הסיפור "המיתוס של ניופורט". לטענתו הבוז הופנה כלפי המנחה פיטר יארו, שניסה לקצר את מופעו של דילן.
מועדון המסיכה
בישראל של שנות ה-60 שלטו הלהקות הצבאיות במצעדים. המוזיקה החשמלית הייתה נחלת "להקות הקצב" במועדונים העשנים של רמלה, בת ים ודרום תל אביב. שוליים. לא ממסד.
שם ניגנו הצ'רצ'ילים, לצד "האריות", "הבמה החשמלית" ו"השמנים והרזים". ההופעות היו לעיתים אלימות. הקהל דרש גרסאות כיסוי באנגלית.
אריק איינשטיין, יוצא להקת הנח"ל, היה אז הזמר המצליח בישראל. הוא רצה לשנות את הצליל שלו. הוא הגיע לשמוע אותם.
מיקי גבריאלוב: "חשבנו שבתוך שנייה יברח מעוצמת הווליום, אבל הוא לא הלך. בסוף הוא ניגש ואמר: אתם מנגנים על הכיפאק, רוצים לנגן איתי?"
מהמפגש הזה יצא "פוזי" (1969), ואחריו "שבלול" (1970), "פלסטלינה", "בדשא אצל אביגדור" ו"יסמין".
בניופורט הוכח שגיטרה חשמלית יכולה לשאת טקסט פילוסופי. במועדון המסיכה הוכח שהיא יכולה לשאת עברית.
ומשם הקו ממשיך: יצחק קלפטר אל כוורת, אל "השדים האדומים", ואל ברי סחרוף ופורטיסחרוף בשנות ה-80.
עמוד זה אינו מביא מילות שיר. שמות שירים בלבד.