Dark Disco הוא ז'אנר אלקטרוני שלוקח את הגרוב הקצבי של הדיסקו ומעביר אותו לצד האפל, ההיפנוטי והלילי. במקום המיתרים השמשיים והברק של הדיסקו הקלאסי, כאן שולטים סינתיסייזרים אנלוגיים מינוריים, בייסליינים נוהמים, ארפג'ים מהדהדים ומכונות תופים (TR-808, TR-909, LinnDrum) שמייצרות אווירה של מועדון מחתרתי בשעה ארבע לפנות בוקר. הטמפו נע בדרך כלל בין 110 ל-125 BPM.
השורשים של הז'אנר נטועים ב-Italo Disco של תחילת שנות ה-80 - הסאונד האיטלקי האפל והמלודרמטי של Alexander Robotnick ו-Klein + M.B.O. - וב-Cosmic Disco של Daniele Baldelli. בהמשך הצטרפו ה-Electroclash של תחילת שנות ה-2000 (Miss Kittin & The Hacker) וה-Nu Disco של אמצע העשור (Lindstrøm, Todd Terje), עד שכל הזרמים התלכדו לכדי הסאונד שאנחנו מכירים היום.
ה-Dark Disco יונק ישירות מה-New Wave, מה-Synth Pop ומה-Electronic של שנות ה-80 - אותם סינתיסייזרים קרים, אותו פאתוס מינורי, אותה הקשבה לחושך. גם ה-Synthwave המודרני שואב מאותו מאגר רגשי. התוצאה היא ז'אנר שמרגיש בו-זמנית רטרו ועכשווי: דיסקו שעבר דרך הצללים של ברלין ויצא מהצד השני אפל, מהפנט ובלתי נשכח.
בחירות וידאו מרחבת הריקודים האפלה — כולל את junkyard7 (Ohad Elimelech) מהסצנה הישראלית. לחצו נגן כדי לשמוע מה מנגן.
בכל דור יש ז'אנר שלוקח צליל ישן ומחזיר אותו לחיים בצבע חדש. Dark Disco הוא בדיוק זה: הוא לקח את רחבת הריקודים הנוצצת של שנות השבעים, כיבה את האורות, והשאיר רק את הבייסליין הנוהם, את הארפג' ההיפנוטי ואת תחושת המסתורין של הלילה. זה דיסקו - אבל דיסקו שעבר דרך הצללים.
הסיפור מתחיל ב-1977, כשג'ורג'ו מורודר הפיק עבור Donna Summer את "I Feel Love" - השיר שהוכיח שאפשר ליצור גרוב רוקד שלם רק עם סינתיסייזר אנלוגי. זה היה הבלוטיפרינט. בתחילת שנות ה-80, באיטליה, צמח ה-Italo Disco: יוצרים כמו Alexander Robotnick, Kano ו-Klein + M.B.O. ייצרו סאונד מלודרמטי, מינורי ועתידני, עם מכונות תופים זולות וקסם מוזר. ה-Italo הוא ה-DNA האמיתי של ה-Dark Disco - כל מי שמייצר את הז'אנר היום חוזר אל התקליטים ההם.
במקביל התפתח ה-Cosmic Disco של Daniele Baldelli במועדון Cosmic באיטליה - דיסקו איטי, פסיכדלי וחללי, שניגן תקליטים במהירות לא נכונה כדי לייצר אווירה אחרת. בתחילת שנות ה-2000 הגיע ה-Electroclash, עם Miss Kittin & The Hacker, Fischerspooner ו-Felix da Housecat, שחיבר את הדיסקו האפל לעולם הטכנו, האופנה והאירוניה. "Frank Sinatra" של Miss Kittin & The Hacker הפך להמנון של הסצנה כולה.
אמצע העשור הביא את ה-Nu Disco: Lindstrøm הנורווגי עם "I Feel Space", Todd Terje עם "Inspector Norse", ו-Kris Menace עם "Discopolis". הדיסקו חזר - אבל הפעם עם הפקה מודרנית ועומק רגשי. ואז, סביב 2015, התרחשה ההתפוצצות האמיתית. במועדוני ברלין, בהשפעת אסתטיקת ה-Berghain, ובמקביל בתל אביב, נולד הסאונד שאנחנו מכירים היום כ-Dark Disco.
וכאן נכנסת ישראל לתמונה. הלייבל Disco Halal, שהוקם והובל על ידי Moscoman, הפך את תל אביב לאחד ממוקדי הז'אנר החשובים בעולם. יחד עם Red Axes, Autarkic ואמנים בינלאומיים כמו Simple Symmetry הרוסי, הלייבל יצר שפה ייחודית - מזרח-תיכונית, אפלה ורוקדת. טראקים כמו "Subaru Pesha" (שיתוף פעולה של Red Axes, Moscoman ו-Krikor, עם רמיקס של Roman Flügel) הפכו לקלאסיקות מודרניות.
מה שמייחד את ה-Dark Disco הוא הקשר העמוק שלו לסאונד של שנות ה-80. אותם סינתיסייזרים קרים של ה-New Wave, אותו פאתוס מינורי של ה-Synth Pop, אותה חשיכה אלגנטית של Depeche Mode ו-The Cure - הכל חוזר כאן, מעובד לרחבת ריקודים בת זמננו. מי שאוהב את המוזיקה האלקטרונית של שנות ה-80 ימצא ב-Dark Disco את ההמשך הטבעי שלה: הדיסקו לא מת, הוא רק מצא את החושך.