EBM (Electronic Body Music) הוא ז'אנר אלקטרוני שצמח בשלהי שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 בגרמניה ובלגיה. הוא לקח את האסתטיקה התעשייתית והקודרת של ה-Industrial והפך אותה לרקידה: בייסליין סינתטי חוזר ומתגלגל, ביט מכאני וקשוח, וקול מדוקלם או צעקני.
המונח עצמו פופולר על ידי הלהקה הבלגית Front 242 סביב 1984, אך החלוצים האמיתיים היו הגרמנים DAF (Deutsch Amerikanische Freundschaft) עם "Der Mussolini" (1981), שהציבו את התבנית: סינתיסייזר, מכונת תופים, ושירה מינימליסטית. אמנים כמו Nitzer Ebb, Die Krupps ו-The Neon Judgement פיתחו את השפה.
ה-EBM הוא צומת מרכזי במפת המוזיקה האלקטרונית: הוא יונק מ-Industrial ומ-Post-Punk, והוליד את ה-New Beat הבלגי (שנולד מהאטת תקליטי EBM), השפיע על ה-טכנו, ועל ה-Futurepop וה-Darkwave שבאו אחריו.
בתחילת שנות ה-80, כשאירופה חיה בצל המלחמה הקרה והמיתון, קבוצה של יוצרים אלקטרוניים החליטה לקחת את הצליל התעשייתי הקודר ולהפוך אותו למשהו שאפשר לרקוד אליו. כך נולד ה-EBM - Electronic Body Music - ז'אנר שחיבר בין הראש לגוף, בין הניסיוני לרקיד, בין הפאנק האלקטרוני לרחבת הריקודים.
החלוצים היו הגרמנים DAF (Deutsch Amerikanische Freundschaft). "Der Mussolini" (1981) הציב את התבנית: בייסליין סינתטי חוזר ומתגלגל, מכונת תופים מכאנית, ושירה מינימליסטית ופרובוקטיבית. במקביל, בבלגיה, Front 242 פיתחו את השפה ופופלרו את המונח "Electronic Body Music" סביב 1984. בבריטניה, Nitzer Ebb הוסיפו אנרגיה גולמית וצעקות.
הסאונד התבסס על כמה עקרונות: חזרתיות היפנוטית, מקצב קשוח וצבאי, ובייסליין סינתטי שמניע את הגוף. זה לא היה מוזיקה לראש בלבד - זה היה מוזיקה לגוף, כפי שהשם מבטיח. "Headhunter" של Front 242 (1988) הפך לאחד הטראקים המזוהים ביותר עם הז'אנר, ו-Skinny Puppy מקנדה לקחו אותו לכיוונים אפלים וניסיוניים יותר.
המורשת של ה-EBM עצומה. הוא צמח מתוך ה-Industrial וה-Post-Punk, והוליד שורה של ז'אנרים: ה-New Beat הבלגי נולד מהאטת תקליטי EBM, ה-טכנו שאב ממנו השראה ישירה (Liaisons Dangereuses השפיעו על דטרויט), וה-Futurepop וה-Dark Electro המשיכו את הדרך. היום, בעידן של תחיית ה-Industrial Techno, ה-EBM חי ובועט יותר מתמיד - הוכחה שכשהמכונה לומדת לרקוד, היא לא מפסיקה לעולם.