הלייבלים האגדיים

הלייבל שהפך את מנצ'סטר לבירת מוזיקה. טוני וילסון ניהל אותו כפרויקט אמנותי · קטלוג FAC שמיספר הכל (אפילו למועדון ולכרזות ניתן מספר), העיצוב המיתולוגי של פיטר סאביל, ומועדון ה-Haçienda האגדי (FAC 51). 'Blue Monday' של New Order יצא כאן והפך לסינגל ה-12 אינץ' הנמכר בכל הזמנים · אבל העטיפה היקרה הפסידה כסף בכל מכירה. בלי חוזים · רק לחיצת יד.

הבית של הסינת'-פופ והאלקטרוני הבריטי. דניאל מילר ייסד את הלייבל ב-1978 כדי להוציא סינגל אחד משלו · 'Warm Leatherette' בשם The Normal. משם זה גדל למעצמה: Depeche Mode, Yazoo, Erasure וניק קייב, כולם בבית אחד שלא ויתר על החזון האמנותי. מילר הוכיח שאפשר להיות עצמאי וענק בו-זמנית.

אסתטיקה לפני הכל. איבו וואטס-ראסל ייסד ב-1980 לייבל שהסאונד שלו · אתרי, חולמני, Dream Pop · זוהה מיד. Cocteau Twins, This Mortal Coil ו-Dead Can Dance הגדירו ז'אנר שלם, והעיצוב האייקוני של ווהן אוליבר (סטודיו 23 Envelope) הפך כל עטיפה ליצירת אמנות. לייבל שבו האריזה הייתה חלק מהמוזיקה.

ליבת האינדי הבריטי. ג'ף טראוויס פתח חנות תקליטים בנוטינג היל, והפך אותה ללייבל ולרשת ההפצה (The Cartel) שאיפשרה לעצמאיים לשרוד מול הענקים. The Smiths יצאו כאן · והמילה 'אינדי' קיבלה את משמעותה. אתוס של שותפות הוגנת ורוח DIY שהשפיע על דורות.

מחנות תקליטים לאימפריה עצמאית. מרטין מילס בנה את הלייבל מרשת חנויות בלונדון. הפריצה: 'Are Friends Electric?' של גארי ניומן (Tubeway Army) שטיפס לראש המצעד · סינת'-פופ דיסטופי שהגדיר תקופה. הבית של הגות' המוקדם (Bauhaus) ושל The Cult, והחברה ש-4AD צמח מתוכה. עצמאי ששרד והפך לקבוצה גלובלית.

ההפקה כאמנות. טרבור הורן, ג'יל סינקלייר ופול מורלי ייסדו ב-1983 לייבל שנבנה סביב הסטודיו · השם ZTT לקוח משיר-קול פוטוריסטי ('Zang Tumb Tumb'). הפריצה: Frankie Goes to Hollywood עם 'Relax', שנאסר ב-BBC ובדיוק בגלל זה מכר שני מיליון. הורן הפך את ההפקה לשמע מקסימליסטי, ומורלי הפך את השיווק (חולצות 'Frankie Say') ואת מיקס ה-12 אינץ' לאמנות בפני עצמה. גם Art of Noise ו-Propaganda.

האוזן האמריקאית של החדש. סימור סטיין שמע את הגל החדש לפני כולם · חתם על Ramones ו-Talking Heads ממועדון CBGB, והביא את ה-New Wave הבריטי לאמריקה. ב-1982 גילה זמרת צעירה בשם מדונה וחתם עליה · החלטה ששינתה את הפופ. סטיין אף קידם את המונח 'New Wave' כתחליף מסחרי ל'פאנק'.

הלייבל עם הסלוגנים. דייב רובינסון וג'ייק ריבייירה ייסדו ב-1976, ובאוקטובר אותה שנה הוציאו את 'New Rose' של The Damned · הסינגל הפאנק הבריטי הראשון, שבועות לפני הסקס פיסטולס. שיווק שנון ומתריס, ורוסטר שהשתרע מ-Elvis Costello, Ian Dury ו-Nick Lowe ועד ההצלחה המסחרית של Madness. עצמאי שהפך את החוצפה לאמנות.

חברת התקליטים הראשונה של ישראל, שהוקמה בתל אביב עוד לפני קום המדינה. את מייסדיה הוביל צבי לוין, ניצול שואה ששוחרר ממחנה זקסנהאוזן. ב-1967 מכרה 100,000 עותקים של "ירושלים של זהב". יחד עם סי.בי.אס היו השתיים יצרניות התקליטים הגדולות בישראל משנות ה-60. מאמצע שנות ה-80 הרחיבה את הרפרטואר העברי, והחתימה גם להקות מחתרת שאיש לא ציפה שיגיעו לחברה ממוסדת. ב-2008, בעקבות קשיים כלכליים, נרכשה בידי מתחרתה NMC.

התחילה כ"ליטרטון-חיפה", ותחת הלייבל PHONODOR הוציאה את אריק איינשטיין ואת שלמה גרוניך. ב-1982 שינתה את שמה לפונוקול. היא הפכה לבית של פופ ישראלי מרכזי, ובשנות ה-90 גם לבית של הטראנס הישראלי · אסטרל פרוג'קשן ו-California Sunshine יצאו דרכה. במקביל בנתה מחלקה בינלאומית שהחתימה להיטי דאנס אירופיים בתחילת דרכם, לפני שנחטפו בידי התאגידים.

נפתחה כחנות תקליטים יד שנייה ברחוב שינקין, שנבחר כי היה רחוב מרכזי עם שכר דירה נמוך. תוך זמן קצר הפכה למרכז לאספני תקליטים. כשלקוחות ביקשו הוצאות מחודשות של נכסי צאן ברזל שנעלמו מהמדף, יצא תקליטה של להקת "אחרית הימים" · אלף עותקיו אזלו תוך שבוע, ושכנעו את הבעלים שהוצאה לאור תהיה חלק מהחברה. היא הפכה למוסד תרבות של סצנת האנדרגראונד, והוציאה את הקסטות של להקות המחתרת.

ניצן זעירא, בנו של דב זעירא מ"התקליט חיפה", הקים אותה ב-1988. המטרה הייתה לשכנע את רמי פורטיס וברי סחרוף לחזור לארץ ולהקליט. האלבום הראשון שיצא בה היה "סיפורים מהקופסא" של פורטיס. היא לא הייתה לייבל האינדי הראשון בישראל, אבל היא זו שנתנה בית לאנדרגראונד המקומי. יותר מ-200 אלבומים יצאו בה.

איציק אלשיך, שניהל קודם את "ישראפון", ורוני בראון, סמנכ"ל סי.בי.אס ישראל לשעבר, הקימו אותה ב-1985. השם נלקח מהר הליקון שביוון, שבו לפי המיתולוגיה שכנו תשע המוזות. תוך שנים ספורות הייתה בין שלוש חברות המוזיקה הגדולות בישראל. רוני בראון הוא זה שנתן לאתניקס את שמה, אחרי שאמר להם ש"מוסקבה" לא מסקרן.

לייבל ישראלי שהתמחה במוזיקה אלקטרונית. בכתבה מ-2006 תוארה החברה כמי שעוסקת בתחום כבר כחמש עשרה שנה, כלומר מתחילת שנות ה-90. משרדיה שכנו בחולון, ובראשה עמד אבי ברנד. BNE ייבאה והפיצה בישראל את הקטלוגים של 4AD וBeggars Banquet, שני הלייבלים הבריטיים שמופיעים בעמוד הזה. תת-הלייבל שלה, YoYo Records, היה הבית של אמני טראנס מובילים, בהם Infected Mushroom ו-Sun Project. ב-1996 הוציאה BNE את דיסק האוסף "בחזרה לפינגווין", שכלל שירים שהושמעו במועדון הפינגווין ולהקות שניגנו בו. בנובמבר 2008 העבירה החברה את מערך ההפצה שלה לחברת "התו השמיני" וסגרה את משרדיה.

הד ארצי: המקורות חלוקים על מועד ההקמה. אחד מציין ספטמבר 1947 כשותפות, אחר מציין ש-1950 היא השנה שבה הפכה לחברה בע"מ.
האוזן השלישית: ויקיפדיה מציינת את מיקי דותן ודורון גיל כמקימים. בלוג "סטריאו ומונו" חולק על גרסה זו וטוען שהיא מדלגת על תרומתו של גורם נוסף.
נענע דיסק: ויקיפדיה מציינת 7 בדצמבר 1988 כמועד ההקמה, בעוד מקור אחר מציין את קיץ 1988.

פונוקול: שינתה את שמה מליטרטון-חיפה ב-1982. מקורות לועזיים מתארכים את פעילותה לסוף שנות ה-90, ככל הנראה בהתייחס לתקופת הטראנס שלה.

BNE: לא מצאנו מקור המציין שנת הקמה מדויקת. כתבה מ-2006 מתארת אותה כפעילה בתחום "כבר כ-15 שנה", ומכאן ההערכה שהוקמה בתחילת שנות ה-90. באשר לסגירתה ב-2008, גורמים בענף תיארו פשיטת רגל ואילו המנכ"ל הכחיש.